יום ראשון, 20 בינואר 2013

יום מקוון: התחדשות השפה העברית - היכן זה 'פוגש' אותי?".

רוביק רוזנטל - התינוק הישראלי באמבטיה העברית

                            רוזנטל, ר'. 2002 פנים: כתב עת לתרבות חברה וחינוך. הסתדרות המורים בישראל. גליון 20

רוביק רוזנטל מורה, עיתונאי, סופר ישראלי, עורך לשוני ובלשן.
בעל הטור השבועי "הזירה הלשונית".
מחברם של ספרים רבים.
תרומתו לשפה העברית העכשווית רבה ועל-כן מצאתי לנכון לפרסם בבלוג זה התייחסות קצרה לפועלו.


במאמרו זה, סוקר רוביק רוזנטל את קורותיה של העברית הישראלית, גילגוליה, שימושה, הבעייתיות שבה, והדרך שבה היא מייצגת את החברה הישראלית על רבדיה השונים ועל מורכבותה הרבה.

בקוראי את המאמר המרתק, אני מוצאת את עצמי מסכימה עם כל מילה ומילה.

הפערים בחברה, היותנו חברת מהגרים, פער הדורות, המיעוטים החיים בינינו ואיתנו, כל סעיף וסעיף יש לו השפעה מכרעת על השפה, חיותה, התחדשותה והבנייתה התרבותית.

בתפקידיי המקצועיים כמידענית וכמחנכת, אני נחרדת לעיתים קרובות מהשפה הרדודה של התלמידים שלי מחד, ונפעמת מיכולת ההפנמה והקליטה שלהם לשינויים בשפה ולשימוש בסלנג השגור בפיהם, מאידך.

כמורה במקצועות תנ"ך ותרבות ישראל אני עוסקת כדבר שבשיגרה בטקסטים עתיקים, מסובכים, בעברית שנחשבת היום כקשה.
אני משקיעה מאמץ רב בהבאת הטקסטים לתלמידים בצורה יצירתית ומקרבת, כדי לאפשר להם לגלות את רזי הטקסטים המכוננים הנפלאים וכדי לאפשר להם לטעום  את מטעמי השפה העברית על כותביה המוכשרים.
איני סבורה כי השפה  נכחדת. יש לה, לשפה העברית, דרכים משלה לשרוד והעובדה שהשפה משנה את פניה ומתחדשת, משילה מעליה אבק ומתנערת, אין בה כדי להצביע על היכחדותה.

האזינו בקישור הבא לראיון שמקיים גבי גזית עם ד"ר נורית דקל, חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם. הראיון הקצר מנסה לספק הסבר על כך שהשפה שאנו למדים אינה השפה שבה אנו מדברים בחיי היום יום.
מרתק!
ראיון של גבי גזית עם ד"ר נורית דקל
אוחזר ב 24/1/13

לחצו כאן: עבודת הדוקטורט של ד"ר נורית דקל
אוחזר ב 24/1/13

רבים וטובים הם האנשים המשפיעים השפעה מיטיבה עם השפה העברית בתקופתנו. אחד המשפיעים ביותר הוא מאיר שלו
שלו, ברומניו, נוהג לשלב את תולדות ראשית ההתיישבות היהודית בא"י, ולצד הרומן המתפתח בסיפוריו הוא מנהל רומן עם השפה העברית. 
להלן התייחסות של מאיר שלו להוראת השפה העברית. 
דבריו אלה אינם עולים בקנה אחד עם דבריה של ד"ר נורית דקל  המובאים לעיל.


"בשנת 2003 התפרסמה בעיתונות ידיעה שלפיה מקצוע הלשון העברית הוא השנוא ביותר על התלמידים בישראל. בעקבות ידיעה זו פרסם מאיר שלו רשימה בעיתון "ידיעות אחרונות" (28.2.2003) בשם "עברית שפה שנואה". ברשימתו ממליץ מאיר שלו למערכת החינוך ללמד פחות כללים יבשים פורמליים של הדקדוק העברי (למרות חשיבותו), ולהקדיש זמן ותשומת לב רבה יותר בבית הספר להעשרת אוצר המלים והביטויים של התלמידים, להכרת החומר הלשוני המשוקע במקורות הכתובים, ולשיפור הכתיבה. מאיר שלו רואה קשר בין יחסם השלילי של התלמידים למקצוע הלשון העברית לבין הזלזול בערכי רוח ועילגות השפה הנהוגים, לדבריו, בתרבותנו, שבה לא נדרשת שליטה מכובדת בשפה אף מנבחרי ציבור.

מאיר שלו מצביע על חלקו של משרד החינוך בתחושת המיאוס לשפה. לתפיסתו, אמנם צומצומו בשנים האחרונות הדרישות מהתלמידים ואין הם חייבים לדעת את חוקי הניקוד על בוריים, אך תכנים לימודיים רבים שאין בהם טעם וצורך עדיין נלמדים, מבלי שיותאמו לצורכי התקופה ומידת העניין שהתלמידים מגלים בהם. הצמצום בתכנים לטענתו של מאיר שלו לא יבוא על חשבון עושרה ויופיה של השפה עצמה, אלא יגרום לכך שהשפה לא תהיה מאוסה עד כדי כך על התלמידים. ההצמדות לחוקים שוליים וחסרי משמעות כפי שממשיכה להעשות ולהידרש עכשיו משיגה בדיוק את ההפך ("המרבה ממעיט"). לדעתו של מאיר שלו המערכת צריכה לחלק אחרת את שעות הוראת השפה, יש ללמד יותר הבעה ופחות דקדוק.

כניסת הסלנג לשפה ואי שימוש במילים ופעלים רבים, על פי השקפתו של מאיר שלו, תביא לכך שבעוד שמונים שנה הללו ילכו לאיבוד ויעלמו לגמרי מהשפה. ... "הדברים נכונים לא רק בשימוש העיתונאי ואפילו הספרותי, אלא גם בשפה היומיומית, זו החצופה והקוסמת, גם אם לפעמים שגויה. אי אפשר להתעלם מהדבר כשמלמדים עברית, ואסור לשכוח שהעברית מתחילה עכשיו, ובקצב מהיר הרבה יותר, את התהליך שעבר על שפות אחרות מזמן ולאט- את ההתפצלות לשפה מודרנית ולשפה קלאסית. ככל שנכיר אותה טוב יותר, נציל יותר מילים וביטויים מכיליון"...

מתוך:
http://www.read4free.co.il/meirShalev.asp
אוחזר ב 25/1/13

דיעות אלה מתקשרות במידה רבה למאמרו של רוזנטל ובמיוחד הדאגה לכליונה של השפה.

כדי להדגיש את כתיבתו המיוחדת והנפלאה של שלו ואת עושר השפה שלו מובא להלן קטע מתוך ספרו הבלתי נשכח "יונה ונער".
ספר שקראתי לי לאיטי, מצרה על כל דף שסיימתי לקרוא. נהנית מהסיפורים השלובים בו ומהכתיבה הנפלאה.  כשלעיתים נדמה היה לי שהרומן בספר הוא בכלל רומן עם השפה העברית.


"הפנים בקושי, אבל הדמות. קצת מטושטשת, לא כל הפרטים, אבל זה הוא. קראו לו 'התינוק' כי היה שמנמן ונמוך, ומישהו מעמק-הירדן אמר שככה קראו לו גם בבית-החינוך המשותף שלהם וגם בקיבוץ שלו. כל הזמן הוא היה עסוק עם היונים ולא הירשה לאף אחד להתקרב אל השובך. שהיונים לא ייבהלו, הוא אמר, וגם הסביר לנו: יונים צריכות לאהוב את הבית שלהן. אחרת הן לא רוצות לחזור. תראה מה זה, כשאני מדבר אתך באים עוד ועוד זכרונות, אבל את השם האמיתי שלו אני בשום אופן לא מצליח לזכור."
            הוא רכן אלי כמו שרכן שם, במנזר, ועל אף שמונים שנותיו–  ריח של גבר טורף נישא באויר: נשימה של שוקולד במנתה, אד רפה של אלכוהול, לא מעשן, מי-גילוח עדינים, בשר עשוי נא, מדמם בפנים, חרוך בחוץ. חולצתו, כך בישרו לי נחירי, כובסה ב"אייבורי", כמו לבני הכותנה של אשתי, ומתחת לכל זה עשן הקרב, אבק דרכים שלא ישקע, רמץ מדורות.
            "ותראה מה זה, מרוב שאני זקן וכבד וצפוף, הכל מתחיל לעלות. לא היה לנו לילה אחד בלי פעולה, והיתה חלוקת עבודה: זה שלא יצא, חפר קבר בשביל זה שלא יחזור. ואת הצליל ההוא של המכושים בואדי, את הברזל על הסלעים, אני ממשיך לשמוע עד עכשיו, יותר ממה שאת היריות. חופרים וחופרים, לא מעזים לנחש בשביל מי הפעם בדיוק. הוא, דרך אגב, היה אחד החופרים הקבועים."
            "מי?"
            "התינוק. הרי עד הקרב על המנזר הוא לא יצא אתנו לפעולות. אז הוא חפר קברים בשביל אלה שיצאו. רצו שבבוקר, כשהחבר'ה חוזרים עם ההרוגים, שיהיו קברים מוכנים. המתים שונאים לחכות."
            מוזר הדבר, חשבתי לי, האיש לא נראה דברן, אבל דומה שהוא פולט עכשיו את כל מה שנצבר וחיכה בו מאז. נזכרתי פתאום בסיפור שסיפרת לי בנערותי. אמרת לי אז שמלים מתרבות ונוצרות בכל מיני דרכים: יש מתחלקות כמו אמבות, ויש שולחות קני-שורש וחוטרים. אצל האיש הזה הזדווגו האותיות עם זכרונות.
            "ואתה? התנדבת למלחמה מארצות-הברית?"
            "מה פתאום? אתה מעליב את העברית שלי. אני מפתח-תקווה. יש לי שם משפחה גם היום. מלבס, מקווה, הכשרה, רזרבה, ואז הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. לפי הטיול שהכנת לנו היום אתה יודע לא פחות טוב ממני. הפורצים–  הקסטל, קולוניה, באב-אל-ואד, כמובן, קטמון. ואחר-כך נגמרה המלחמה, לא קיבלו אותי לטכניון אז נסעתי ללמוד הנדסה באמריקה. הכרתי בחורה, קיבלתי עבודה אצל אבא שלה..."
            "באמת קראו לו התינוק," עצרתי את שטף דבריו. "והיונה שסיפרת עליה אחרי הצהריים היתה באמת שלו."
            "אני רואה שהיונאי ההוא שלנו מעניין אותך מאוד," אמר הפלמ"חניק הזקן מארצות-הברית. "אתה הכרת אותו?"
            "מה פתאום? אני עוד לא נולדתי אז."
            "אז מה הקשר שלך איתו?"
            "היונים מעניינות אותי," אמרתי, "יוני-הדואר, הומינג-פיג'ן, כמו שקראת להן. אולי בגלל שבעיקר אני מסיע צפרים שבאים בשביל הציפורים הנודדות."
            הזהב בעיניו הכחיל. חריצי קמטיו התרככו. מבטו נעשה ידידותי יותר, מבקש לספר עוד, ומבלי דעת–  גם לנחם, להסביר ולרפוא.
            "על חוט השערה ניצחנו שם," אמר, "ועם הרבה פצועים והרוגים. גם כמה נזירות הלכו, מסכנות, ואצל מי שנשאר בחיים היתה מין בדיחה: גם הן, כמונו, מתו בגלל ירושלים, וגם הן, כמונו, מתו בתולות. כל הלילה נלחמנו ודוקא כשזרחה השמש, במקום שהיא תעודד אותנו–  התמלאנו יאוש. באור ראינו שיש להם עוד ועוד אנשים, ואת המשוריין עם המקלע ועם התותח, ובעיקר ראינו את הצבע האמיתי של הפצועים שלנו וידענו מי אולי יחיה ומי על בטוח ימות. כל-כך הרבה פצועים היו לנו שכבר התחלנו לחשוב מה יהיה אם יחליטו לסגת. את מי ניקח איתנו ומה נעשה עם אלה שלא. ואז, כמו בנס מהשמיים, המכשיר-קשר חזר לעבוד, והודיעו שהאראבערס מתחילים לברוח מכל הסביבה עם המפקד שלהם בראש, שנחזיק מעמד רק עוד קצת. ומה אני אגיד לך, בסוף ניצחנו, אבל זה היה מהנצחונות האלה, שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד."
            "בטח שמחתם, לפחות."



http://www.am-oved.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=16145&BSP=15462
אוחזר ב 25/1/13

מצרפת את תגובתה של תמר, בת משפחה, הנמצאת בשליחות"יהודית-ישראלית" בקנדה:

 יש לי כל כך הרבה להגיד!


קודם כל מצחיק- בדיוק עכשיו היינו אצל המשפחה המאמצת- הת'ר (אישה מאוד קרובה אלינו פה ואם המשפחה המאמצת) לומדת עברית דרך "רוזטה סטון" במחשב. היא שאלה היום מה זה חובש ונועל וגורב ולובש- ולמה יש כל כך הרבה פעלים לדבר אחד! אותי זה מקסים- לכל דבר יש פועל אחר... אבל אמרתי לה שבישראל יכול להיות שאם היא תגיד חובש - לא יבינו למה הכוונה :)

בנוגע ליונה ונער- אני לא מקורית כנראה אבל זה באמת אחד הספרים האוהבים עלי!! והשפה והסיפור.. באמת כבר אין ספרים כאלה וכבר אין שפה כזו!

יש לנו פה גם סבתא מאמצת שדוברת עברית מדהימה! בעלה היה ישראלי (הוא נפטר לפני כמה שנים) ולכן השליטה שלה. אבל בגלל שהיא למדה עברית בארץ בשנות החמישים ומאז כבר לא גרה שם יש לה המון ביטויים בעברית של שנות החמישים ואני כל כך נהנת מזה! לדוגמא היא אומרת "בעבור" במקום להגיד "במקום" וכך הלאה. 

ולנקודה המרכזית שלי- רק כשהגעתי לפה הבנתי מה ערכה של השפה העברית באמת. לפעמים מסתכלים עלינו בכזו הערצהרק כי אנחנו דוברי השפה הזו! אנחנו יכולים לקרוא את הסידור ולהבין את המשמעות, יכולים לקרוא בתורה! ועוד כל כך הרבה דברים תרבותיים שאנחנו יכולים לעשות בלי שלמדנו בחינוך יהודי מאוד או בלי שאנחנו מבינים יותר מידי בהלכה- פשוט כי אנחנו דוברי עברית. זה אומר המון! התרבות היהודית והישראלית כרוכה בשפה הזו. אנחנו באמת הולכים ומתרחקים מהשפה העשירה הזו- ולהיות פה גרם לי להבין כמה חשוב לשמור על הקרבה.
אנחנו מלמדים המון עברית בבית ספר של הקהילה וגם מבוגרים- אני נדהמת כמה זה חשוב להם. ומצד שני מבינה איזה נכס תרבותי יש לי.

אהבתי מאוד לקרוא את זה,
תמר

אין תגובות:

פרסום תגובה